רגילים לומר שעל טעם וריח אין להתווכח. מקור הרעיון מפורש בחז"ל: מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד: בשלשה דברים שינה הקב"ה את בני אדם זה מזה. אלו הן בקול בנעימה ובמראה. בקול כיצד מלמד ששינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה שאלמלא לא שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה כבר היתה זנות הרבה בעולם כיון שאדם יוצא מתוך ביתו יבא אחר ויכבש את אשתו בתוך ביתו לפיכך שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה קולו של זה אינו דומה לקולו של זה: בנעימה כיצד מלמד ששינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה שאלמלא לא שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה היו מתקנאין זה בזה לפיכך שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה נעימה של זה אינו דומה לזה ושל זה אינו דומה לזה: במראה כיצד מלמד ששינה הקב"ה מראה פנים זה מזה לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהן ואין הזכרים מכירין את נשותיהן לפיכך שינה הקב"ה את מראה פנים זה מזה: נוסחא ב פרק ד: רבי יהודה אומר על ג' דברים העולם עומד על הקנאה ועל התאוה ועל הרחמים ועוד בג' דברים נברא העולם בקול ובנעימה ובמראה:
מכל מקום אמרו בשם הגאון רבי גדליה נדל ז"ל, שגם על טעם וריח יש להתווכח. היהדות בשם תורת ישראל, מתווכחת עם אומות העולם ובני פריצי עמך, על מהות היופי:
1. נדרים ט: ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה אמר לו רבי ישמעאל בני לזו נדרת אמר לו לאו והתירו רבי ישמעאל באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה: יש לציין שגם בנגעים ב משנה א: בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי עזה רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים. רמב"ם: וענין אני כפרתן, הריני פדיונם, והוא בטוי שדרך האומר לאמרו מרוב חבה, וכאשר הזכיר אזון מראיהם מצא חן בעיניו מאד ואמר אני כפרתן. ואשכרע, מין ממיני הארז שגונו ממוצע בין הלבן והשחור כו'. ע"כ. מסתבר כי רבי ישמעאל שנצטיין ביופיו כמפורש בעשרה הרוגי מלכות, בעל חוש אסטטי מפותח מאוד היה והרגיש במעלה זו אצל בני ישראל ובנות ישראל.
אם הגויים רואים בצבע בלונד את היופי, הנה חז"ל לא תפסוהו אלא כחיוורון. מדובר בנוי גרמני עמלקי: 'בהרת עזה נראית בגרמני כהה'. דווקא איזון המראה כלשון רמב"ם הנ"ל של בני ישראל ש'הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים', זהו יופי יהודי מקורי משובח. שתי הקצוות של כהות שחרות הכושי או עזות לבניות הגרמני, לא מבטאים את הנוי האידיאלי, כי אם משל אשכרוע הממוצע.
2. שבת קנב, א: אמר ליה: גוזא גוזא, תלת אמרת לי תלת שמעת; הדרת פנים - זקן, שמחת לב - אשה, נחלת ה' - בנים - ברוך המקום שמנעך מכולם. בבא מציעא פד, א: אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים. האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא, ההוא זהרורי - מעין שופריה דרבי יוחנן. איני? והאמר מר: שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה! - שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה וכו'. רש"י: אישתיירי - נותרתי. שופרי - זיהרורי תוארו וקירון [עור] פניו. מבי סילקי - כשיוצא מבית האומן, שהוא צהוב ממראה להב האש. בי סילקי - בעלותו מן האש. פרצידי - גרעינין. ונהדר ליה כלילא - יסובבנהו שפה לפיו סביב של ורד אדום. זיהרורי - דנפקי מיניה על פני הארץ. מעין - ולא הכל. הדרת פנים – זקן וכו'. ע"כ.
שוב רואה התורה את ההדר דווקא בזקן מגודל ואילו המנוע מזקן או שזקנו מגולח, נחשב פגום מיופיו. מכאן מוכח שבזמן המשנה, גם הרחוקים מתורה הבינו כי 'הדרת פנים זקן', דאם לא כן, לא נוכל להבין כיצד השיב רבי יהושע בן קרחה את ההוא גוזאה צדוקי, לעקצו במה שמנוע מזקן.
3. דוגמה נוספת: רש"י פרשת כי תשא: ואיש לא יעלה עמך - הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות: בתי מדרשות חלק א - מדרש ילמדנו פרשת עקב: פסל לך וגו' כראשונים מה הראשונים בלהבי אש הדא הוא דכתיב קול ה' חוצב להבות אש אף השניים בהר מתוך להבת אש [יכול] כשם שנתנו הראשונים בפומבי כך נתנו השניים בפומבי [כדכתיב בהראשונים] וכל העם רואים אמר לו הקדוש ברוך הוא ואיש לא יעלה עמך הראשונים כיון שנתנו בפרהסיא שלטה בהם העין השניים נתנו בהצנע לא שלטה בהם העין יפה היא הצניעות וקשה היא העין תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים והצנע לכת עם אלהיך אם תצניע עצמך אלהיך עמך: מדרש תנחומא (בובר) פרשת במדבר סימן ג: וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד. עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר [וירא] מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, [אחר כך דבר עמו במדין, שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין], אחר כך דבר עמו במצרים, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כך דבר עמו בסיני, שנאמר וידבר ה' אל משה בהר סיני, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הצניעות, שנאמר והצנע לכת עם א-להיך, התחיל לדבר עמו באהל מועד, וכן דוד אומר כל כבודה בת מלך פנימה [ממשבצות זהב לבושה], בת מלך זה משה, שנאמר וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם, זה משה, שהוא מלכה של תורה, שנקראת עז, שנאמר ה' עז לעמו יתן, לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. ממשבצות זהב לבושה, זה אהרן, שנאמר ועשית משבצות זהב, מכאן אמרו רבותינו כל כלה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית, ראויה שתנשא לכהן, ותעמיד כהנים גדולים, שנאמר ממשבצות זהב לבושה, אמר הקב"ה כך הוא נאה שיהא מדבר מבפנים, שנאמר, בבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו. ע"כ.
אומות העולם וערב רב שבימינו התדרדרו הרבה וחושבים ליפה, דווקא את הפריצות וההיחשפות. טעות חמורה היא בהבנת והגדרת הנוי: תענית כד, א: תנא להו אושעיא זעירא דמן חברייא: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות - אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות - כל גופה צריכה בדיקה. רש"י: מעיני העדה - זקנים, מאירי עיני העם. בזמן שעיניה יפות אין כל גופה וכו' - דודאי כל גופה יפה. אין עיניה יפות כו' - הואיל והנהו דבי נשיאה דהוו עיני העדה רשעים - דלת העם אין צריכין לבדוק מה מעשיהם וכו'. ע"כ. עיקר היופי הוא בפנים. ההיחשפות מגרעת, משקרת ומתעה מסיבה פשוטה. שיטה זו מטרתה משיכת תשומת לב מרובה וגרימת התעוררות של נטיות גופניות ומרמה את המסתכל בה. המשיכה הטבעית מחפה ומכסה על מציאות העובדתית של העדר היופי: סנהדרין קו, א: ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, רבי אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן, רבי יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין. וכן בבכורות. רש"י: ערומות פגעו בהן - ותקראן משמע גופן היה פוגע בהן. שנעשו כולן בעלי קריין - ולשון מקרה הוא. ע"כ. כל הגוף מצטרף למשקל הנוי, כאשר באמת רק הפנים קובעות. דווקא הצניעות המסורתית, מבליטה את הנוי, במידה שהוא קיים. קל וחומר בחינת החן, שהצניעות מוסיפה חן טבעי, הנעדר במקום פריצות.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן יב: ותצא דינה בת לאה (בראשית לד א), ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים וכו', ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב, וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, בוא וראה צדקו של איוב, ומה אם הבתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישאנה לבנו, או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה, על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה, לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה, ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, ממשבצות זהב לבושה, אמר ר' לוי זכתה שתעמיד כהנים שהם לובשים בגדי כהונה גדולה, ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב, וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה, מנין, שכן כתיב ויברך אותם א-להים וגו' וכבשוה, [וכבשה כתיב] האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש, אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה.
קטעי מדרשים - גניזה (מאן) ט. קיצור של דרשות ילמדנו: ותצא דינ[ה] בת [לאה. הל]כה: מהיא שתהא א[שה יוצאת בתכשיטיה בשבת] לרשות הרבים וכו'. רבותינו אומ[רין אף בחול אסורה לצאת בהן לרשות] הרבים, למה, מפני שהעם מסתכלין בה, שהוא פ[גם] ל[אשה ללכת בשוק כשהיא מקושטת, שלא ניתנו תכשיטין] לאשה אלא שתהא מתקשטת לתוך הבית, שא[ין נותנין פרצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב. וכבודה] שלאשה שתהא יושבת בביתה, כן שלמה +דוד+ [אמר כל כבודה בת מלך פנימה, וכת' אשתך כגפן פוריה], [אימ]תי, כשהיא בירכתי ביתך. מהוא בירכ[תי ביתך, שאפילו אם האשה בבית צריכה] להי[ו]ת מצנעת עצמה בשני חלקין +חלוקין+ ש[אם היא צנועה בתוך הבית ראויה להנשא לכהן ותעמיד] בני[ם ש]משוחין בשמן המשחה. ד"א...... אלו הבנים בעת שי...... בנים... ע"כ.
מכאן יש ללמוד השקפת תורת ישראל: 'שלא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת לתוך הבית'. כך כל חמודותיה של אישה, לא ניתנו לה אלא לתוך הבית. שם במסגרות הזמן והמקום הנכונים, בטלים הגבולות כולם. אך כלפי חוץ 'פגם לאישה ללכת בשוק כשהיא מתקשטת', כל שכן כשהיא לא צנועה: אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו: שנאמר הגיד לך אדם מה טוב וגו', אל תיקרי הצנע לכת עם א-להיך אלא הצנע לכת ועמך א-להיך, כל זמן שאתה עמו בצניעה, הוא יהיה עמך בצניעה, לכך נאמר הצנע לכת עם א-להיך.
